פתאום נשבה הרוח | גלית ראב״ד

בְּרֵכָה עַתִּיקָה הִתְחַבְּאָה בְּלֵב הַבֻּסְתָּן,
וְאוֹתָהּ חִפְּשָׂה תָּמָרִי, וְחִפְּשׂוּ גַּם עֵדֶן וְגַם מַעְיָן.
שְׁלוֹשָׁה חֲבֵרִים כּוֹעֲסִים מְחַפְּשִׂים דֶּרֶךְ לְהַשְׁלִים.
וּמִי יַעֲזֹר לָהֶם?
אוּלַי גּוּר שׁוּעָלִים שֶׁמֵּגִיחַ פִּתְאוֹם מִבֵּין הַצְּלָלִים וּמְחַפֵּשׂ גַּם הוּא מַשֶּׁהוּ לְהִתְנַחֵם בּוֹ סְבִיב בְּרֵכַת הָאֶבֶן הָעֲגֻלָּה?
הַסּוֹפֶרֶת גַּלִּית רָאבֶ”ד זָכְתָה לִשְׁבָחִים רַבִּים עַל כְּתִיבָתָהּ הַיִּחוּדִית לִילָדִים בְּסִפְרָהּ קְטַנְטַנָּה בַּגִּנָּה.
גַּם בְּסִפּוּר זֶה, שֶׁטּוֹבֵל כֻּלּוֹ בְּנוֹף גְּלִילִי,
בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי שְׂפָתָהּ הַפִּיּוּטִית, שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ בְּסִפְרוּת הַיְּלָדִים הָעִבְרִית.
הַמְּאַיֶּרֶת מַאיָה שְׁלֵייפֶר הוֹסִיפָה נֹפֶךְ מִשֶּׁלָּהּ לְקִסְמוֹ שֶׁל הַסִּפּוּר בְּכָל אֶחָד מֵאִיּוּרֵי הַסֵּפֶר.
מִשִּׁבְחֵי הַבִּקֹּרֶת עַל כְּתִיבָתָהּ שֶׁל גָּלִית רָאבֶ”ד:
“יֵשׁ מַשֶּׁהוּ מְאוֹד לִירִי בָּאֹפֶן שֶׁבּוֹ רָאבֶ”ד לוֹכֶדֶת אֶת הַהֲוָיָה הַיַּלְדִּית,
וּבִבְחִירָתָהּ בָּרְגָעִים הַנְּעִימִים נוֹצָר סֵפֶר מֻשְׁלָם לְעֵת עֶרֶב, הַמְּתָאֵר יַלְדוּת
כְּמָקוֹם שֶׁטּוֹב וְרָגוּעַ לִהְיוֹת בּוֹ.”
רוֹנִית רוֹקָאס, עַכְבַּר הָעִיר
“כּוֹחוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר בַּתְּחוּשָׁה הָאוּנִיבֶרְסָלִית שֶׁחוֹבֶקֶת אוֹתוֹ.
וְגַם הַחֵן הַמְּזֻקָּק, הַחֲרִיזָה הַמְּצֻיֶּנֶת, הַמִּקְצָב שׁוֹבֵה הָאֹזֶן.”
מִיכַל לֵבֶרְטוֹב, אַתְּ
“פַּנּוּ לוֹ מָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד לְצַד ‘נִסַּע אֶל הַשָּׂדֶה’ וַחֲבֵרָיו. הוּא רָאוּי לְכָךְ.”
עֵרָן שַׁחַר, הַפִּנְקָס