נמרת | אורנה לנדאו

בֹּקֶר אֶחָד גִּלְּתָה אִמָּא שֶׁהַבַּת הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ הָפְכָה לְנָמֵר.
“מְשֻׁנֶּה מְאוֹד…” הִיא חָשְׁבָה. “שָׁמַעְתִּי עַל אַדֶּמֶת, עַל חַזֶּרֶת, וְגַם עַל שַׁעֶלֶת. אֲבָל אַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְתִּי עַל נַמֶּרֶת!”
מָה יַעֲשׂוּ בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַמְּבֻלְבָּלִים עִם הַנַּמְרוּר הֶחָמוּד וְהַשּׁוֹבָב שֶׁמִּתְרוֹצֵץ לָהֶם פִּתְאוֹם בַּבַּיִת?
הַסּוֹפֶרֶת אוֹרְנָה לַנְדָאוּ וְהַמְּאַיֵּר עֹמֶר הוֹפְמָן מְסַפְּרִים בְּהוּמוֹר וּבִתְבוּנָה רַבָּה סִפּוּר מִשְׁפַּחְתִּי מְשַׁעֲשֵׁעַ עַל הַתְּרוּפָה הַסּוֹדִית לְכָל מַחֲלוֹת הַיַּלְדוּת.
נַמֶּרֶת
הוּא סִפְרָהּ הָרִאשׁוֹן לִילָדִים 
שֶׁל אוֹרְנָה לַנְדָאוּ, מְחַבֶּרֶת עוֹד אַהֲבָה אַחַת וְדַי, בְּזֶה הַבַּיִת, וְסֵפֶר הַנֹּעַר כְּשֶׁאֶבְרַח לְאָמֵרִיקָה, שֶׁנִּכְלַל בֵּין הַזּוֹכִים בְּמִצְעַד הַסְּפָרִים שֶׁל מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ.