קלע הכשף 3 – קסמי קמע | סבסטיאן דה קסטל
₪59.90
“לגמרי ידעתי שזה יקרה,” נהם רַייקֶס וקפץ אל כתפי בעוד הברק צורב את החול רק כשלושה מטרים מאיתנו. טפריו של החתול־סנאי ניקבו את חולצתי הספוגה זיעה וחדרו לעורי.
“כן?” שאלתי, וניסיתי להתעלם מהכאב, ללא הצלחה יתרה, כפי שלא הצלחתי גם לגרום לידיי להפסיק לרעוד. “אולי בפעם הבאה שמאתר כשפים יעקוב אחרינו, תוכל להזהיר אותנו לפני שהסוסים ייבהלו ויזרקו אותנו מעליהם באמצע המדבר.” רעם נוסף פרץ מעל ראשינו והרעיד את האדמה תחת רגלינו. “אה, ואם לא קשה לך, אולי תיתן אזהרה קטנה לפני שברקים יבשים מתחילים להתרסק עלינו משמיים בהירים שאין בהם שום ענן?”
רַייקֶס היסס, ודאי ניסה להעלות בדעתו איזה הסבר אמין. חתולים־סנאים הם שקרנים איומים. הם גנבים מצוינים ורוצחים נלהבים במיוחד, אבל הם גרועים בהעמדת פנים. “חיכיתי לראות אם תבין את זה בעצמך. בחנתי אותך. כן, זהו זה. בחנתי אותך. ונכשלת, קֶלֶן.”
“אתם זוכרים שאנחנו אמורים להיות במארב?” שאלה פֶריוּס פַּרפֶקס, שכרעה במרחק־מה מאיתנו וקברה בחול משהו חד ובוהק. תלתליה הג’ינג’יים הסבוכים נעו סביב פניה כשעבדה. למרות הסופה המוזרה שסערה סביבנו, תנועותיה זרמו במיומנות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמצאנו את עצמנו בצד הלא־נכון של מסע ציד. לכן נזקקנו למלכודות.
להציב מארב למָג בן הזַ’אנ’טֶפּ זה עניין מסובך. אף פעם אי אפשר לדעת באילו צורות קסם הוא שולט. ברזל, גחלת, חול, משי, דם, נשימה… האויב יכול להשתמש בכישופים מכישופים שונים כדי להרוג אותך. ואם לא די בכך, צריך לשקול גם את האפשרות שיש לו שותפים — עושי דברו או שכירי חרב שהוא מעסיק כדי לשמור עליו או לעשות למענו את העבודה המלוכלכת. “אולי זה ילך מהר יותר אם תיתני לי לעזור לך להציב את המלכודות,” הצעתי לפֶריוּס, מתוך רצון נואש להסיח את דעתי ממחשבות על הדרכים הרבות והמפתיעות שבהן אני עלול למות בדקות הקרובות.
“לא, ותפסיק להסתכל עליי.” היא קמה ופסעה כמה צעדים, ואחר כך כרעה כדי לקבור עוד כדור משונן או צילינדר זכוכית עדין מלא בגז שינה או במשהו אחר שבחרה להשתמש בו הפעם. “הבחור שרודף אחרינו עלול לעשות אחד מכשפי המשי המגונדרים האלה של הזַ’אנ’טֶפּ כדי לרחרח מה התוכניות שלנו. הראש שלך מלא מדי במחשבות, ילד. הוא יקרא אותך בקלות.”
נפגעתי קצת. פֶריוּס היא אַרגוֹסית — אחת משחקני הקלפים המסתוריים הנודדים ביבשת ומנסים ל… בעצם לא ידעתי בדיוק מה הם אמורים לעשות חוץ מלעצבן אנשים. אף על פי שלא הייתה לי תקווה רבה להיעשות גם אני לאַרגוֹסי, השתדלתי ללמוד את דרכיה של פֶריוּס כמיטב יכולתי, ולוּ משום שהיה סיכוי שהדבר יעזור לי להישאר בחיים. לצערי היא התעקשה שעליי ללמוד קודם כול לעשות דברים טיפשיים כמו “להקשיב עם העיניים” ו”להיאחז בריקנות”.
רַייקֶס, כמובן, נהנה מאוד כשפֶריוּס נזפה בי. “היא צודקת, קֶלֶן,” הקיש בשיניו ממקום מושבו על כתפי. “אתה צריך להיות יותר דומה לי.”
“אתה מתכוון, בלי שום מחשבות בראש?”
הרטינה שהשמיע הייתה חרישית, אבל קרובה לאוזני במידה מסוכנת. “קוראים לזה אינסטינקט, שק עור. בגלל זה קשה למכשפי משי לקרוא אותי. רוצה לדעת מה האינסטינקטים שלי אומרים לי לעשות ברגע זה?” ברק נוסף הכה בפסגת דיונה מעלינו, כמעט גרם לי להתקף לב והעלה מתוך החול ענן עשן מסתחרר. אילו היינו חברים טובים יותר, ודאי היינו רַייקֶס ואני נאחזים זה בזה כל עוד רוחנו בנו. אבל במציאות הוא נשך אותי. “סליחה. אינסטינקט.”
הקפצתי את כתפי וניערתי את החתול־סנאי מעליי. הוא פרש את גפיו ואת הקרומים הפרוותיים שבין רגליו הקדמיות לרגליו האחוריות, ודאה בחֵן אל הקרקע. כשהגיע לשם שלח אליי מבט נרגז. זה היה קטנוני מצידי להשליך אותו מעליי. לא יכולתי להאשים אותו על תגובתו לרעם. לרַייקֶס יש בעיה עם ברקים ועם אש ועם… בעצם עם כל אויב שאי אפשר לנשוך.
“איך הוא עושה את זה?” תהיתי בקול רם. סופה יבשה באמצע המדבר, תחת שמיים נטולי עננים? זה לא התקבל על הדעת. כמובן, צורת הקסם השישית, קסם הגחלת, יוצרת מטען חשמלי שדומה מאוד לברק, אבל הוא עולה מידיו של המָג, לא יורד מלמעלה, והמָג צריך לראות את המטרה כדי לחולל את הכישוף.
הבטתי אל ראש הדיונה בפעם האלף ותהיתי מתי אראה אותו מתקרב, מוכן להמטיר עלינו שבעה גיהינומים. “שלושה ימים המָג הזה עוקב אחרינו ולא הצלחנו להיפטר ממנו. למה הוא לא עוזב אותנו בשקט?”
פֶריוּס חייכה חיוך סרקסטי. “נראה לי שזה מה שקורה כשיש צו מכושף על הראש שלך, ילד. והמָגים ששתלו תולעים טפּילות בילדים העשירים ההם בטח לא מרוצים במיוחד מזה שאנחנו מסתובבים ומשמידים אותן.”
גם כשסכנות מיידיות יותר איימו עליי, נרתעתי מעצם המחשבה על התולעים הטפילות. הן היו מין טפיל מיסטי. ברגע שהן מתחפרות בתוך עינו של הקורבן, הן מאפשרות למָגים לשלוט במארֵח מרחוק. את ששת החודשים האחרונים הקדשנו לאיתור סטודנטים מהאקדמיה המהוללת, שלא ידעו כלל שלאט־לאט הופכים אותם למרגלים נגד משפחותיהם — או גרוע מזה, לרוצחים.
“וממתי זה בכלל התפקיד שלנו להציל את העולם מהתולעים הטפילות?” שאלתי, והסרתי את כובע אזורי הסְּפָר שלי כדי לנגב את מצחי בשרוול. למרות האוויר היבש, הזעתי מאוד. הכובע השחור, הגדול למידותיי, לא עזר. לקחתי אותו מדֶקסַן וידֶריס, שהיה קַלָּע כֶּשֶׁף, כמוני — תשלום על חשבון הניסיון שלו להרוג אותי. הוא טען שהסמלים הכסופים המעטרים את הרצועה ימנעו ממָגים לאתר אותי, אבל התברר שכמו כל מה שאמר דֶקסָן, גם זה היה שקר.
“זה לא התפקיד שלנו,” השיבה פֶריוּס. “זה התפקיד שלי. כל העניין בלהיות אַרגוֹסית זה למנוע אסונות שיגרמו סבל לחפים מפשע. מכיוון שחבורת מָגים מטומטמים בני הזַ’אנ’טֶפּ שרוצחים משפחות חזקות בכל היבשת עלולה לגרום למלחמה, זה בהחלט מצב שדורש התערבות.”
הרוח התחזקה ללא התראה ונשאה עימה את החפץ, הלא־קסום כנראה, שהחזקתי בידי. כמעט רצתי אחריו, אבל החלטתי לא לטרוח. הכובע המטופש ממילא לא היה במידה שלי. “יהיה נחמד אם רק פעם אחת מישהו יבוא לעזור לנו, ולא רק ינסו לרצוח אותנו כל הזמן.”
פֶריוּס קמה על רגליה בפתאומיות והביטה אל המדבר. “זה נראה ממש לא טוב.”
הסתובבתי כדי לראות על מה היא מדברת. מרחוק ראינו חומת חול, שגובהה ודאי הגיע לשלושים מטר, מעכירה את האוויר.
“עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם סופת חול מחורבנת?” רטן רַייקֶס. הוא התנער, וצבע פרוותו השתנה מהחום הבוצי הרגיל, המפוספס בשחור, לבז’ מאובק זרוע אפור, שתאם את ענני החול והחצץ הקרֵבים. כשהסופה תגיע לכאן הוא יוכל להיעלם בתוכה אם ירצה — וּודאי יעשה כך אם המצב יהיה קשה. חתולים־סנאים אינם רגשנים.
בזמן שהסופה התקרבה אלינו, ניסיתי להחליט אם אני מעדיף למות קבור תחת טונות של חול, להתחשמל ממכת ברק יבש או להירצח בכשפים אפלים. האפשרויות אף פעם לא מוצלחות כשאתה קַלָּע כֶּשֶׁף פורע חוק והמדריכה הרוחנית שלך היא מהמרת, השותף העסקי שלך הוא חתול־סנאי, ושורה ארוכה של מָגים מעוניינים במותך.
אה, וחוץ מזה הייתי די בטוח שאותו יום היה יום הולדתי השבעה־עשר.
“מה עושים עכשיו?” שאלתי.
פֶריוּס, שעיניה עדיין היו מרותקות לענני החול העבותים המתקרבים אלינו, השיבה, “נראה לי שכדאי לך לקחת נשימה עמוקה, ילד.”
רוצה להראות לחבר/חברה ?
אהבתם את המוצר...
דברו איתנו בוואטסאפ
דברו איתנו בוואטסאפ
