סיירת מטכ”ל: המבצעים הגדולים של היחידה | אבנר שור אבירם הלוי

 

אנחנו מכירים אישית חלק גדול מהמשתתפים בפעולות המתוארות בספר, ואנו חייבים להודות בסוג של גילוי נאות: אנחנו אוהבים את האנשים האלה ומרגישים כלפיהם קרבה שספק אם תוכל אי־פעם להתעמעם. אך כל זה לא אמור לפגוע כהוא־זה בתיאור העובדתי המדויק של כל פעולה ושל כל אירוע ומהלך, קטן או גדול, בכל אחד ואחד מהם.

 

התיאורים כולם, גם כאשר הם ציוריים ומתובלים בפולקלור, נסמכים על תחקירים וראיונות מדוקדקים ומדויקים, ואין לה, לחיבה שאנחנו חשים כלפי אותם האנשים, שום קשר לדרך שבה הצגנו את האירועים המתוארים בספר בפרוטרוט. חיבה זו יכולה רק להספיג את הביקורת, אם יש כזאת לעתים, בסוג של התחשבות והכלה, לא יותר.

 

חשוב להדגיש: זה אינו רק ספר צבאי, ואף שהוא מתאר לפרטי־פרטים מבצעים נועזים של היחידה, בסופו של דבר הוא עוסק באנשים. סיפורה של סיירת מטכ”ל הוא סיפור אנושי וישראלי מאוד, וניסינו לתת לכך ביטוי לכל אורך הספר.

 

היחידה עסקה, ועודנה עוסקת, בשני סוגי פעילויות שממש הפוכות זו לזו, או לפחות מנוגדות באופיין. האחת, זו המודיעינית, שמִבצעיה לא יתפרסמו לעולם, היא מופת ליסודיות ולהתכוננות דקדקנית בטווחי זמן ארוכים מאוד, בדיוק מילימטרי, אפילו מיקרוני, לכל סוג של תרחיש אפשרי או בלתי אפשרי, בחישובים מתמטיים מסובכים של מספר הנשימות של כל לוחם בדרך ליעד וביצירת גיבויים אינסופיים לכל לוחם, לכל איבר של כל לוחם, לכל פריט ציוד, ואפילו לאור הירח והכוכבים. וכדי להסוות היטב את השיוך של היחידה לאמ”ן, הרי שחיילי היחידה לבושים כמו צנחנים עם כומתות אדומות ונעליים אדומות, מה שבהחלט מוסיף להם סוג של לוויית חן.

 

הפעילות השנייה, זו המתוארת בספר, קשורה, על פי רוב, במבצעים לשחרור בני ערובה, או לכל פעילות לחימה אחרת בכל רחבי הגלובוס. בחילוץ בני ערובה מרכיב הזמן הוא קריטי, ולכן ההתכוננות לפעולה כזאת חייבת להיות מהירה מאוד והיא אינה מותירה זמן לנהלים הארוכים והדקדקנים שעליהם קמה ונבנתה היחידה. כך שהלוחם ביחידה הוא בעצם שני לוחמים בתוך גוף אחד: האחד מחונך מיום גיוסו להכנות כמעט אינסופיות לכל מבצע, והאחר חייב ללמוד להכין את עצמו בתוך דקות לפעולה — ואחר כך להגיב במהירות ובחדות של חלקיקי שנייה, כמו אקדוחן מקצועי, להתרחשויות שיארעו ברצף, שלעתים הוא בלתי צפוי לחלוטין.

 

אפשר להגדיר זאת גם כך: בפעילות מהסוג הראשון היתקלות באויב, כל אויב, היא סוג של כישלון. בפעילות מהסוג השני ההיתקלות או המפגש הנם הכרח, וזוהי בעצם הדרך היחידה שבה ניתן לבצע את המשימה ולהשיג את מטרת המבצע.

 

אך יש גם רכיב אחד שמשותף לשני סוגי הפעולות הללו: היצירתיות והחשיבה מחוץ לקופסה. אין ספק כי הכורח המבצעי הכופה על היחידה לאורך כל שנות קיומה להמציא את עצמה מחדש, פעם אחרי פעם אחרי פעם, הוא גם זה המספק חלק ניכר מהדלק ומהאנרגיה ליצירתיות התכנונית של המבצעים משני הסוגים. אלמלא אותה יצירתיות וחשיבה “פרועה” ולא שגרתית, ספק רב אם ניתן היה לבצע בהצלחה את סבנה, “אביב נעורים”, אנטבה, חיסול אבו ג’יהאד ועוד.

 

 

 

▪▪▪

 

 

 

הספר מביא ברצף כרונולוגי את סיפורן של כל הפעולות ה”רועשות” של היחידה, או פעולות הלחימה — פעולות אג”מיות, בשמן האחר — לאורך שלושה עשורים וחצי, וגם חוטא בתיאור, מפורט אפילו, של אנשי המפתח ביחידה באותן שנים ובאותם מבצעים. חלק גדול מהאנשים, שרובם צנועים ונחבאים אל הכלים, השתתפו פעם אחר פעם בפעולות חילוץ נועזות שהסיכוי לצאת מהן בחיים היה נמוך, ובכל זאת ההכרח לחלץ בני ערובה, לעתים תינוקות בני יומם (משגב עם), ילדים (מעלות) ונשים (סבוי, אנטבה, סבנה, קו 300), לא הותיר מרחב להיסוסים או למחשבות שניות.

 

נדמה לנו שמי שלא היה בסיטואציה כזו, לעולם לא יצליח להבין את הפחד המשתק והאימה הכרוכים, למשל, בכניסה לחדר חשוך לחלוטין כאשר שלושה קני רובים מופנים מבפנים אל דלת הכניסה שלו ומשגרים צרורות לעבר כל מי שיפרוץ דרכה. ואם יש שיא לפחד, ואם יש שיא לאומץ היודע לדרוס בנחישות את הפחד המשתק, אלו הם שני השיאים. כדאי לזכור את זה. ולמרות ההיסטוריה המדממת של חלק גדול מהחילוצים הללו, עדיין לוחמי היחידה עומדים בתור, ולא פעם גם מנסים לעקוף אותו, כדי להשתתף באותן פעולות, בניגוד מוחלט לטבע האנושי ולרצון הטבעי בחיים.

 

חלק מהקצינים, ששירותם הארוך ביחידה הביא אותם פעם אחר פעם להשתתף בפעולות הללו, נפצעו בפעולה אחת, אך לא הסכימו לוותר בשום אופן גם על הפעולה הבאה — ועל זאת שאחריה. האפקט המשתק כביכול של פציעה, המשלשת את הפחד באירועים עתידיים דומים, הפך דווקא לגורם ממריץ ומאתגר. באופן פרדוקסלי, ההיסוסים המתבקשים של הגוף שנפצע וגם של הנפש הפכו דווקא למקשה אחת של תעוזה ושל רצון עז להצליח יותר. לא תמיד, כמובן. היו גם מקרים אחרים, בודדים. כמעט שאי־אפשר לשפוט אותם.

 

נדמה לנו שאף אחד, וזה כולל אותנו, המחברים, לא הפנים את המספר הרב של מבצעי היחידה שבוצעו במהלך השנים ואת מספר הפעולות הרב שחלק מהלוחמים, קצינים בעיקר, השתתפו בהן. מפאת כמות החומר הגדולה והשוני הגדול באופי הלחימה, החלטנו לפסוח על ארבע המלחמות שבהן השתתפה היחידה: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. כן כתבנו על פעולות שבוצעו במהלך מלחמת ההתשה. ייתכן שנכתוב בעתיד ספר שיוקדש כולו לתפקידה של היחידה במלחמות ישראל.

 

האנשים הללו, שעליהם אנחנו כותבים, אינם מכונות מלחמה. אף שמדובר במקצוענים בתחומם, הם אינם “רמבואים”, כפי שאולי היו מתארים אותם במדינות אחרות או בהקשרים אחרים. אלה אנשים שנקלעו לסיטואציות קשות מנשוא והתגייסו, פעם אחר פעם, בלי לשאול שאלות, תוך סיכון חיים מטורף, כדי להציל חיים של אחרים. גם באותן פעולות בודדות, פחות מאצבעות כף יד אחת, שאפשר להגדירן ככישלון מבצעי — מעלות, למשל — קשה להאשים מישהו מהלוחמים בחוסר נחישות מספקת. ומאחר שבסופו של יום ההבדל בין הצלחה לכישלון תלוי בשברירי שנייה או במילימטרים של פגיעה, ברור שאי־אפשר יהיה להצליח תמיד.

 

כמעט אף פעם לא תמצאו אצל הלוחמים התרוממות רוח של הצלחה או שמחה של מנצחים. ממש לא. באנטבה, אולי פעולת הקומנדו המוצלחת ביותר אי־פעם, שכלה היחידה את מפקדה, סא”ל יוני נתניהו. בסבנה, עוד פעולה מוצלחת בכל קנה מידה, נפצעה אנושות הנוסעת מרי הולצברג, בת 22, ומתה כעבור עשרה ימים. בקו 300 נהרגה החיילת אירית פורטוגז. בפשיטה על האי גרין, שנבחרה על ידי מכון מחקר אמריקאי כאחת מ-19 פשיטות הקומנדו המוצלחות בהיסטוריה האנושית,1 נהרגו שישה לוחמים — שלושה מהיחידה ושלושה משייטת 13. ואלו הן רק כמה דוגמאות.

 

כמעט תמיד שמחת ההצלחה נבלעה בקולות הבכי והצער. בחלק ניכר של הפעולות, אמנם לא בכולן, חזרו הלוחמים ליחידה אבלים וחפויי ראש. לעתים היתה זו התחושה המוזרה, המגיעה לאחר שעות של מתח עילאי, של הקִרבה למוות משני צדי הרובה והמטען.

 

חלקם, למרות מעשי הגבורה שביצעו, לא הסכימו אפילו שנכתוב את שמם. מנקודת מבטם, הם בסך הכול עשו מה שצריך ואין להם שום עניין לצאת מהאלמוניות שבה הם שרויים כבר שנים רבות. דומה שהציבור הרחב מזהה את סיירת מטכ”ל דווקא עם מתי מעט פוליטיקאים ובעלי תפקידים בכירים, קציניה ולוחמיה לשעבר, שבתוקף ההכרח המקצועי שלהם להתבלט, חורגים קצת או הרבה מגבולות הצניעות השגורים ביחידה. רוב רובם של הקצינים והלוחמים נחבאים אל הכלים בזמן השירות וגם שנים לאחריו, לא רק מטעמים של שמירה הרמטית על סודיות, אלא גם בזכות הצניעות כערך שהוטמע בהם מיום גיוסם. אף הצלחה, גדולה ומשכרת ככל שתהיה, לא הצליחה לפרום את חליפת הריסון העצמי והאיפוק שעוטים על עצמם לוחמי היחידה מאז ומעולם. התפרצויות שמחה כמו במשחק גמר בכדורגל או כדורסל לא נראו אפילו כשהלוחמים חזרו ממבצעים מסחררים שקשה להגזים בחשיבותם לביטחון ישראל.

 

 

 

▪▪▪

 

 

ביחידה ובסביבותיה מתקיים דיון ארוך, חוצה דורות, בין אלה המשוכנעים שכל אזכור של סיירת מטכ”ל, ולא חשוב באיזה הקשר, גורם נזק גדול ליחידה, לאגף המודיעין ולצה”ל בכלל, לבין מי שסבור כי פרסומים מבוקרים ואחראיים מסייעים לבניית מסורת ותשתית היסטורית שעליהן ועל שכמותן תיכון לבסוף מדינה על מוסדותיה, יחידותיה וערכיה.

 

אנחנו שייכים לאסכולה השנייה, זו המשוכנעת שיש להביא — בזהירות ובאחריות מרובה ולאחר קבלת אישורים מתאימים כמובן — את הסיפורים שמותר לספר, ושאינם פוגעים כהוא־זה בביטחון המדינה, צה”ל והיחידה. נהפוך הוא: כך נבנית המוטיבציה של דורות רבים להמשיך ולשאוף ולשרת באותן יחידות מיוחדות.

 

חשבנו, אם כן, שנכון יהיה פעם אחת, באופן מסודר ומרוכז, לספר רק את חלקו המותר של הסיפור, להאיר בזרקור רב־עוצמה את צדו המואר בלאו הכי של הירח. חשוב לנו להדגיש שהספר עבר לא רק את הצנזורה הצבאית אלא גם צנזורה פנימית מחמירה ביותר, שהפעלנו על עצמנו בהתאם לאמנה הקיימת בין יוצאי סיירת מטכ”ל לדורותיהם, כך שלא ייחשף שום פרט או מבצע שהיחידה אינה מעוניינת לחשוף.

 

ואולי, דרך הכתוב, נוכל גם להקים פינת זיכרון קטנה לכל אותם לוחמים שיצאו איתנו לפעולות המתוארות בספר ולא שבו:

 

סגן חיים בן־יונה, שנהרג במהלך מבצע בתעלת סואץ, 13 במאי 1969.

 

רס”ן אהוד רם, סמ”ר דני ואזה וטוראי יובל מירון, שנהרגו בפשיטה על האי גרין, 20 ביולי 1969.

 

סמ”ר שי שחם, שקפא למוות בחרמון, 2 בנובמבר 1973.

 

אל”מ עוזי יאירי וסמ”ר איתמר בן־דוד, שנהרגו בפעולה לחילוץ בני הערובה במלון סבוי, 6 במארס 1975.

 

סא”ל יוני נתניהו, מפקד היחידה, שנהרג במבצע לשחרור בני הערובה באנטבה, 4 ביולי 1976.

 

סרן ניר פורז, שנהרג בפעולה לשחרור נחשון וקסמן, 14 באוקטובר 1994.

 

נזכור לעד אותם ואת שאר לוחמי היחידה שנפלו בעת מילוי תפקידם.