מדינה יהודית | יורם חזוני

הפוליטיקה במדינות הדמוקרטיות שינתה כיוון, אל עבר הלאומיות. בשנת 2016, הצביעה בריטניה בעד עצמאות מן האיחוד האירופי, ובארה”ב נבחר דונלד טראמפ כנשיא בזכות הצהרתו על מדיניות “אמריקה תחילה”. בהונגריה, פולין, איטליה, ברזיל, הודו, ויפן, כמו גם במדינות אחרות, עלו לשלטון מפלגות לאומיות המורדות נגד הגלובליזציה והסרת הגבולות בין העמים. ובישראל, בשנת 2018, חוקק “חוק הלאום”, אשר שב והכיר באופייה של מדינת ישראל כ”מדינת הלאום של העם היהודי”.
ללא ספק, שיבתה של הלאומיות היא התופעה המדינית החשובה בדורנו.
אבל מהי לאומיות?
הלאומיות (nationalism) היא עמדה עקרונית הגורסת כי העולם מתנהל באופן מיטבי כאשר אומות זוכות להתוות את דרכן באופן עצמאי, על פי מסורותיהן הייחודיות והאינטרסים הפרטיקולריים שלהן. השקפה זו מנוגדת לאימפריאליזם (imperialism), המבקש להביא שלום ושגשוג לעולם על ידי איחוד האנושות, ככל הניתן, תחת משטר מדיני אחיד. מובן שישנם טיעונים חשובים בזכות כל אחת משתי ההשקפות הללו. אולם בסופו של חשבון, לא ניתן להימנע מבחירה ביניהן: אנו חייבים לבחור בין ממשל או משטר בינלאומי הכופה את רצונו על אומות נתינות כאשר אנשיו רואים זאת לנחוץ; לבין סדר עולם שבו אומות הן בנות־חורין לקבוע לעצמן את נתיבן ללא כפייה כגון זו.
ויכוח זה בין לאומיות לאימפריאליזם שב להיות רלוונטי לאחר נפילת חומת ברלין בשנת 1989. אז הסתיים המאבק נגד הקומוניזם, ובתודעתם של מנהיגי העולם המערבי תפסו את מקומו שני מיזמים אימפריאליסטיים גדולים: כינון האיחוד האירופי, אשר נטל מהאומות החברות בו רבות מן הסמכויות המזוהות עם עצמאות לאומית; וביסוס “סדר עולמי” אמריקאי, אשר בו אומות שאינן מצייתות לחוק הבינלאומי יאולצו לעשות כן, בעיקר באמצעות עוצמתה הצבאית של ארה”ב.
אף שתומכיהם מתאמצים להימנע מהצגתם ככאלה, שני המיזמים הללו הינם אימפריאליסטים במובהק משתי סיבות: ראשית, מטרת מיזמים אלה היא לקחת את יכולת קבלת־ההחלטות מידי מדינות לאום עצמאיות, ולהעבירה לגופים בינלאומיים. ושנית, כפי שניתן להבחין מיד בכתבים של תומכיהם, מיזמים אלה מהווים חלק ממסורת מדינית אימפריאליסטית, ושואבים השראתם ישירות מתקדימים היסטוריים כמו האימפריה הרומית, האימפריה האוסטרו־הונגרית והאימפריה הבריטית. כך למשל, את טיעונו של צ’רלס קראוטהמר בזכות “שליטה אוניברסלית” אמריקאית, שלפיו על ארה”ב להפוך ל”ריבון על” אשר יכוון בהתמדה ל”דילול… רעיון הריבונות” של כל אומות העולם. קראוטהאמר עשה שימוש במושג הלטיני “פאקס אמריקנה” כדי לתאר את חזונו, הרואה בארה”ב רומא חדשה: כפי שהאימפריה הרומית בשיאה קבעה “פאקס רומנה” (השלום הרומאי), אשר הביא שקט ובטחון על אירופה, כך ארה”ב תביא שקט ובטחון לעולם כולו.1
פריחה זו של רעיונות ויוזמות אימפריאליסטיים במהלך הדור האחרון, הייתה אמורה לעורר דיון ער בין תומכי לאומיות ואימפריאליזם, לגבי הדגם עליו רצוי לבסס את הסדר המדיני. אולם עד לאחרונה, דיון ממין זה לא התקיים. מאז 1990, אז הודחה מרגרט תאצ’ר מהשלטון על ידי מפלגתה שלה לאחר שפקפקה באיחוד האירופי, לא נמצא אף אדם בעמדת השפעה, בארה”ב או באירופה אשר גילה עניין בהתעמתות עם החזון שביסוד צמד המיזמים האימפריאליסטים הללו.2 אחדות דעים מוזרה זו אפשרה לאיחוד האירופי ול”סדר העולמי החדש” האמריקאי להתקדם ולהתבסס, מבלי לעורר את הדיון הציבורי הנפיץ שניתן היה לצפות כי יתקיים.
בד בבד, נותרו כל־העת דוברים פוליטיים ואינטלקטואליים של המיזמים הללו מודעים לכך שאירופאים רבים עלולים שלא לרוות נחת מקיומה של “אימפריה גרמנית” מחודשת, גם אם זו תנוהל מבריסל. הם אף היו מודעים לכך שתושבי ארה”ב נטו להסתייג מעצם הרעיון של “אימפריה אמריקנית”. כתוצאה מכך, כמעט כל הדיון הציבורי הנוגע למאמצים הללו נוהל ב”שיחדש” מעומעם, המלא במונחים מכובסים כמו “סדר עולמי חדש”, “סדר עולמי ליברלי”, “הקהילה הבינלאומית”, “בינלאומיות ליברלית”, “טראנס־לאומיות”, “פתיחות”, “גלובליזציה”, “משילות גלובלית”, “ריבונות אגורה”, “סדר מבוסס־כללים”, “לשחק לפי הכללים”, “שפיטות אוניברסלית”, “איחוד מתהדק־בהתמדה”, “מנהיגות אמריקאית”, “עולם חד־קטבי”, “הגמוניה”, “הצד הנכון של ההיסטוריה”, “קץ ההיסטוריה”, וכן הלאה.
אך כל המונחים הללו מיועדים היו רק להסתיר מציאות של אימפריה ההולכת ונבנית: אימפריה ליברלית ללא גבולות, ללא ריבונות, וללא מדינות לאום הטווות את דרכן באופן עצמאי, על פי מסורותיהן הייחודיות והאינטרסים הפרטיקולריים שלהן.
כל זה החזיק מעמד למשך דור שלם — עד שבהדרגה התבהרה עבור ציבור רחב המשמעות של כל הניסוחים הללו. ואת התוצאות הפוליטיות אנו רואים לפנינו.
לעידן פוסט־לאומי זה היו גם השלכות מרחיקות לכת בישראל. כאן, “קץ ההיסטוריה” נתפס בידי אנשי ציבור ואינטלקטואלים לא מעטים כרגע שבו יקום מזרח תיכון חדש, אף הוא ללא גבולות, ללא ריבונות, וללא מדינות לאום. הסכמי אוסלו ב־1993, ואווירת ה”פוסט־ציונות” שחגגה אז בארץ, היו רק הגרסה המקומית של אותה תפיסה אימפריאליסטית ליברלית, ששטפה את העולם הדמוקרטי כולו.3
ואולם, לא הייתה זו אלא הזיה. שיכרון הכוח שלאחר ניצחונם על ברית המועצות הוא שהביא את האמריקנים ואת האירופים לכך: לא ל”קץ ההיסטוריה”, אלא להתנתקות מן המציאות — ולאמונה שבידיהם האפשרות להביא לעולם פוסט־לאומי חדש.
בישראל, חלום פוסט־לאומי זה התנפץ כבר בשנת 2000, בעקבות גל הפיגועים הנורא שכונה “האינתיפאדה השנייה”. בעוד שבארה”ב, בבריטניה, ובמדינות דמוקרטיות אחרות, המשיכו לחלום את החלומות הללו עוד שש־עשרה שנים.
***
בימים אלו של התחדשות הלאומיות בקרב העמים, חשוב להיזכר בקשרים האדוקים בין תופעת הלאומיות לבין סיפורו של העם היהודי. רוב ספר זה מוקדש לבנימין זאב הרצל, ולרעיון “המדינה היהודית” אשר העמיד בלב הלאומיות היהודית המודרנית.א בעמודים הבאים אברר: איך מתחברות ומתנגשות תפיסותיו של הרצל עם הרעיונות המדיניים הליברליים אשר הכיר בימיו? מה המשמעות המדויקת של המונח “מדינה יהודית” אשר טבע? ומה תרם מושג זה לתיאוריה המדינית השמרנית, כך שהיום מדינת ישראל נתפסת כדוגמה ומופת בקרב תנועות ומפלגות לאומיות מתחדשות בעולם כולו?
אך לפני שנגיע להרצל, אומר דברים ספורים בתור רקע. אתחיל עם מקומו של התנ”ך בתולדות הלאומיות במערב.
ימי העימות בין הלאומיות והאימפריאליזם הם כימי המערב עצמו. הרעיון שלפיו ראוי שהסדר המדיני יתבסס על אומות עצמאיות, היה ממד חשוב של מחשבת ישראל העתיקה כפי שהיא באה לידי ביטוי במקרא. עולמם של נביאי ישראל נשלט על ידי רצף של מעצמות אימפריאליות — מצרים, אשור, בבל ופרס. למרות ההבדלים ביניהן, כל אחת מהן שאפה להטיל על האנושות כולה סדר מדיני אוניברסלי בראשותה, מתוך אמונה שהאלים שלחו אותה לשחרר את העולם ממחלוקות מיותרות בין עמים וליצור מרחב בינלאומי שבני האדם יחיו בו בשלווה ושפע. לא הייתה זו התפארות ריקה מתוכן. תוך שהבטיחו את הפסקת הלחימה, ורתמו את אוכלוסיותיהן לעבודה חקלאית יצרנית, המעצמות האימפריאליות העתיקות אכן הביאו מיליוני בני אדם אל שלום אמין יחסית, והסירו מהן את איום הגוויעה ברעב. אין פלא אם כן ששליטי האימפריות של העולם העתיק ראו את שליחותם, כדברי חמורבי מלך בבל, “להביא לכדי ציות את ארבע כברות הארץ”.4 שהרי ציות זה הוא שעשה את ההצלה ממלחמה, חולי ורעב, לאפשרית.
יחד עם זאת, למרות כל היתרונות הכלכליים הברורים של שלום מצרי או בבלי אשר יאחד את האנושות, המקרא נולד מתוך התנגדות עיקשת למטרה זו בדיוק. בעיני נביאי ישראל, הייתה מצרים “בֵּית עֲבָדִים”, והם לא חסכו מילים בהוקיעם את שפך הדם והאכזריות הכרוכים בכיבוש האימפריאלי ובשיטות הממשל האימפריאליות, הנשענות על שעבוד, רצח והחרמת הנשים והרכוש.5 כל זה, טענו הנביאים, מקורו באלילות: בהתמסרות לאלים המצדיקים כל קורבן, כל עוד הוא תורם להרחבת תחום השלום האימפריאלי ואת המשך תפוקת התבואה המרבית.
האם הייתה חלופה בת־קיימא לאימפריה אוניברסלית? המזרח הקדום לא היה חסר ניסיון בקיום ממשל מקומי עצמאי בצורת ערי־המדינה. אולם בעיקרו של דבר, היו ערי־המדינה חסרות ישע לנוכח הצבאות האימפריאליים האדירים והאידיאולוגיה שהניעה אותם. במקרא אנו מוצאים לראשונה מוצגת באופן עקבי חלופה אפשרית: סדר מדיני המבוסס על עצמאותה של אומה, המתקיימת בתוך גבולות מוגדרים, לצד לאומים עצמאיים אחרים.6
במושג “לאום” או “אומה”, כוונתי למספר שבטים שהם בעלי שפה או דת משותפת, והיסטוריה של פעולה כגוף אחד להגנתם המשותפת ולצורך מיזמים גדולי היקף נוספים. המקרא מקדם באופן שיטתי את הרעיון שבניה של אומה צריכים לראות זה בזה “אחים”, ותורת משה הציעה לישראלים חוקה שתביאם יחד אל מה שהיום הייתה מכונה “מדינת לאום”.7 מלכה של מדינה זו ייבחר “מִקֶּרֶב אַחֶיךָ”. גם הנביא יהיה “מִקִּרְבְּךָ, מֵאַחֶיךָ”.8 וכך גם כהניה, שהופקדו על שמירת חוקיה ומשפטיה המסורתיים של האומה ועל הוראתם למלך “לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו”.9 משה גם קבע לישראל גבולות, והורה לבני ישראל להסיר ידיהם מממלכות שכנות כמו אדום, מואב ועמון, אשר ראויות לעצמאותן שלהן. כניסוחו המפורש לדבר האל:
וְאֶת־הָעָם צַו לֵאמֹר, אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל… בְּנֵי־עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר; וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל־תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא־אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף־רָגֶל: כִּי־יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת־הַר שֵׂעִיר… אַל־תָּצַר אֶת־מוֹאָב, וְאַל־תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה: כִּי לֹא־אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי־לוֹט נָתַתִּי אֶת־עָר יְרֻשָּׁה… וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל־תְּצֻרֵם וְאַל־תִּתְגָּר בָּם: כִּי לֹא־אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי־לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.10
פסוקים אלה אינם יוצאי דופן. לכל אורך המקרא, ניכר כי שאיפתם של נביאי ישראל אינה לכינונה של אימפריה אוניברסלית כמו זו של אשור או בבל, אלא אומה מאוחדת ובת חורין החיה בצדק ובשלום, בין אומות חופשיות אחרות.11
כך מביא המקרא אל השולחן רעיון מדיני חדש: מדינה של אומה אחת, שהיא מאוחדת ובעלת ממשל עצמי, ואין לה עניין בהבאת שכניה תחת שלטונה. מדינה זו אינה נשלטת בידי זרים המדווחים לשליט בארץ רחוקה, אלא בידי מלכים ושופטים, נביאים וכוהנים, הבאים משורותיה של האומה עצמה — אנשים אשר צפויים, מסיבה זו בדיוק, להישאר בקשר טוב יותר עם הצרכים של עמם, של “אֲחֵיהֶם”, ובכלל זה, גם אלה מביניהם אשר גורלם לא שפר עליהם.
חשוב לציין שלרעיון ה”אומה” הישראלי אין בסיס בביולוגיה או במה שאנו מכנים היום “גזע”.12 האומות שבמקרא מבוססות על שותפות בהיסטוריה, בשפה ובדת, אשר מועברת מהורים לילדיהם, אך כזו שגם אחרים יכולים להצטרף אליה. כך, בספר שמות מסופר כי מצרים רבים נספחו על העבדים העברים שיצאו משם, עמדו לפני הר סיני וקיבלו את עשרת הדברים בתוך שאר בני ישראל. באופן דומה, מזמין משה את חותנו, המנהיג המדייני יתרו, להצטרף אל עם ישראל. ורות המואביה נעשתה בת־ישראל באומרה לנעמי “עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי” — ובנה עובד היה לסבו של לא פחות מאשר דוד המלך. אולם נכונות הישראלים לצרף נוכרים אלה באופן מלא לשורותיהם תלויה בנכונות האחרונים לקבל על עצמם את האל, החוקים והראייה ההיסטורית הישראלית. ללא אימוץ המאפיינים היסודיים הללו של המורשת הישראלית, לא יוכלו המצטרפים הללו להפוך חלק מהאומה הישראלית.13
היהודים לא היו העם היחידי שהבחין ביתרונותיה של התארגנות מדינית לאומית כמחסום מפני רודנותה של אימפריה אוניברסלית. ההיסטוריון היווני פּוֹליבּיוס ביקר את ערי־המדינה היווניות על שלא פעלו יחדיו כאומה מאוחדת במאבקן הכושל נגד רומא. מדינת לאום יוונית לא התקיימה מעולם, אך בפני פוליביוס עמדו הדוגמאות של הארמנים וכן של היהודים תחת הנהגת המכבים — שתי אומות אשר בימי חייו מרדו בהצלחה בשלטון האימפריה היוונית־סלובקית, והקימו מדינות לאום עצמאיות — והוא ככל הנראה קיווה שגם יוון תוכל להתאחד כמוהן בבוא היום.14
עם זאת, במהלך חלק ניכר מתולדות עמי המערב, נפקד מקומו של רעיון העצמאות הלאומית. כאשר הצליחה הנצרות לבסס עצמה בהדרגה כדת המדינה של האימפריה הרומית, היא אימצה לחיקה תוך כדי תהליך זה, את חלום האימפריה העולמית של הרומאים, ואת חזון החוק הרומי אשר שאף לספק מסגרת יחידה ל”פאקס רומאנה” שיקיף את כל האומות. בכך הציבה עצמה הנצרות, למשך יותר מאלף שנים שלאחר מכן, לא לצד חזון שחרורם של העמים אשר הציגו נביאי ישראל, אלא במידה רבה לצד השאיפה שבבסיס עליית האימפריות של מצרים, אשור ובבל: השאיפה לייסד אימפריה אוניברסלית של שלום ושגשוג.15
הכנסייה הרומית הגיעה לראות עצמה ככנסיה שהיא “קתולית” או אוניברסלית, וככזו באופן עקרוני ולעיתים קרובות גם מעשי, בת הברית של הקיסרים הרומיים הקדושים הגרמניים, אשר הופקדו על הקמת האימפריה הנוצרית האוניברסלית. בכך הקבילה המחשבה המדינית הנוצרית לזו של החליפים המוסלמים ושל קיסרי סין, אשר באופן דומה האמינו כי הופקדו על הבאת השלום והשגשוג לעולם תחת שלטונה של האימפריה האוניברסלית שלהם.16
אולם המחשבה המדינית הנוצרית נותרה שונה מזו של האסלאם או של סין לפחות בהיבט מכריע אחד: לנצרות היה את התנ”ך, ובו חזון הנביאים שלפיו הצדק יצמח בעולם של אומות עצמאיות.17 החזון הזה מעולם לא הפסיק לייצר קשיים עבור רעיון האימפריה הקתולית האוניברסלית, גם אם הוגים נוצרים רבים נזהרו מלהעניק ל”ברית הישנה” חיבוק צמוד מדי. הייתה זו נוכחותו של התנ”ך העברי בתוך הקאנון הנוצרי, שעיצבה את אופייה הייחודי של הקתוליות הצרפתית של ימי הביניים, אשר לבשה אופי לאומי על פי דגם ממלכת דויד המקראית, והתנגדה בעיקשות לנסיונות של אפיפיורים וקיסרים לשלוט בה. נוכחות מקראית זו גם עיצבה את המסורות הדתיות־לאומיות הייחודיות של האנגלים, הפולנים, ההונגרים, והצ’כים, הרבה לפני הרפורמציה.18
ולכן, כאשר הופיעה הפרוטסטנטיות במאה ה־16, יחד עם המצאת מכבש הדפוס והתפשטותם של תרגומי התנ”ך לשפות העמים, הקריאה החדשה לפרשנות חופשית של כתבי הקודש שאינה כפופה לכנסייה הקתולית השפיעה לא רק על הדוקטרינה הדתית. בהשפעתם של הוגים כמו אולריך צווינגלי וז’אן קלווין, שנטו לחפש השראה ב”ברית הישנה”, הפרוטסטנטיות אימצה את המסורות הלאומיות הייחודיות של עמים שנאנקו תחת עולם של רעיונות ומוסדות שנראו להם זרים, ובמהרה אלה הפכו למרכיב מוטמע בתוכה. כך היה כאשר, בשנת 1534, הכריז הנרי השמיני מלך אנגליה על עצמאותה של אומה אנגלית, “אנגליקנית” בדתהּ, במסגרת “חוק העליונות” שגם מינה את המלך לראש הכנסייה האנגליקנית. עצמאות זו הושגה סופית עם התבוסה שהנחילה המלכה אליזבת, בתו של הנרי, לצי הפלישה הספרדי־קתולי ב־1588.19 באופן דומה, מרד ארצות־השפלה כנגד שלטון ספרד הנגיד בין התקוממות קלוויניסטית לבין אימפריה קתולית, מהלך שהגיע לשיאו עת הכריזו ההולנדים על עצמם כאומה עצמאית בשנת 1581 הבריתות הלאומיות של סקוטלנד באותה תקופה, שהעמידו להן כמופת את הבריתות של בני ישראל עם ה’, נולדו מתוך מניעים דומים. דימויָם העצמי של עמים פרוטסטנטיים אלה, כמי שתובעים בצדק עצמאות מדיכוי אימפריאלי, התבסס, לעתים קרובות באופן במפורש, על מאבקם של בני ישראל למען חירות מן האימפריות חובקות־העולם של מצרים ובבל.20
מלחמת שלושים השנים, אשר הגיעה לסיומה עם שלום וסטפליה בשנת 1648, מתוארת לא פעם כ”מלחמת דת” שהתנהלה בין קתולים ופרוטסטנטים. אולם זהו תיאור מטעה. למעשה, במלחמה זו נאבקו מדינות הלאום המתעצבות של צרפת, ארצות־השפלה ושוודיה (אומות שמהבחינה דתית היו, בהתאמה, קתולית, קלוויניסטית ולותרנית), נגד צבאות גרמניים וספרדיים שהיו מחויבים לרעיון האימפריה הנוצרית האוניברסלית כביטוי לרצון האל. רק במהלך מלחמת שלושים השנים, רעיון האימפריה הנוצרית האוניברסלית, אשר שלט בדמיון המדיני המערבי במשך מאות שנים, הובס באופן מכריע.21
עד אמצע המאה ה־17, כבר התקיימה טבעת מדינות לאום במערב אירופה — אנגליה, ארצות־השפלה, צרפת, שוויץ, שוודיה ודנמרק — אשר העניקה למה שכונה מאוחר יותר ה”סדר הווסטפלי” את צורתו הייחודית. אף שההסדר שהושג לא זכה להכרה רשמית של הכנסייה הקתולית (האפיפיור אינוקנטיוס העשירי הכריז שההסדר הזה “היה, הווה ויהיה לעולם, בטל, מבוטל, פסול, מרושע, בלתי־צודק, ארור, מגונה, מטופש, וחסר תוקף לחלוטין”22), הרי שבאופן מעשי הוא ייסד מחדש את הסדר המדיני כולו, בהתאם לרעיון מדינת הלאום העצמאית שהונהג על ידי פרוטסטנטים אנגלים והולנדים במהלך מאה השנים שקדמו לו.23
במשך שלוש מאות השנים הבאות, מודל מדינת הלאום העצמאית הלך והתפשט בעולם.
***
באוגוסט 1941, כמה חודשים לפני כניסת ארה”ב למלחמת העולם השנייה, חתמו פרנקלין רוזוולט וווינסטון צ’רצ’יל על מסמך שנודע מאוחר יותר כ”אמנה האטלנטית”, אשר אִשרר את עקרון העצמאות הלאומית (“זכותם של כל העמים לבחור את צורת הממשל שתחתיה יחיו”) כליבת חזון המעצמות המערביות לעולם שלאחר המלחמה.24 ואכן, סוף המלחמה הביא, לאחר סבל רב, לשחרורן של מדינות הלאום שבאירופה המערבית, ולהקמת מדינות לאום עצמאיות חדשות על פי הדגם המוכר, לרבות הודו, בורמה, וייטנאם, הפיליפינים — וגם ישראל.
אולם באותו זמן ממש, התרחש שינוי עמוק בהתייחסות מדינות המערב לכל גילוי של פרטיקולריות לאומית ודתית. שתי מלחמות עולם המיטו על אירופה אסון בל ישוער, ששיאו הפשעים המפלצתיים של הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. ובשעה שאומות העולם התאמצו להבין מה קרה ואיך, היו כאלה — מרקסיסטים וליברלים גם יחד — שהזדרזו להסביר שהסיבה לקטסטרופה הייתה הַסדר המדיני עצמו, אשר אפשר את עצמאותן של האומות באירופה. טיעון זה זכה להשפעה דלה בלבד לאחר מלחמת העולם הראשונה, שכן בעת ההיא ההסבר הרווח ייחס את האסון דווקא לשאיפות האימפריאליות של המעצמות. אך לאחר מלחמת העולם השנייה, היו הלבבות בשלים לו. בשעה שהתצלומים ממחנות ההשמדה נפוצו בעולם, נפוצה כמוהם הטענה שה”לאומיות” היא שהניעה את הגרמנים לפעול לרצח כל היהודים בעולם. כבר בשנות השישים, הסלידה מהשמדת היהודים בידי הנאצים — מעשה שנתחב לא פעם אל תוך אותה מגירה עם רָעות נוספות כגון ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית והאפרטהייד בדרום אפריקה — הובילה את החוגים המשכילים במערב לעבר זיהוי הפרטיקולריזם הלאומי או הדתי, מכל סוג שהוא, עם נאציזם וגזענות.
קו מחשבה זה מעולם לא היה סביר במיוחד. למרות הופעתה של המילה “לאומית” בשמה של “מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית־סוציליסטית” (הנאצים), היטלר לא נמנה עם אוהדי הלאומיות. הוא הטיח ביקורת חריפה בסדר המדיני הפרוטסטנטי באופן כללי, וייחד תשומת לב מיוחדת לפסילת מוסד מדינת הלאום, שהייתה בעיניו המצאה מנוונת של האנגלים והצרפתים, ונחותה לאין שיעור מן המורשה האימפריאלית ההיסטורית של הגרמנים. על חורבותיו של סדר מדינות הלאום באירופה ביקש היטלר להקים “רייך שלישי”, אשר שאב השראתו במוצהר מן “הרייך הראשון” — כפי שכינה את האימפריה הרומית הקדושה הגרמנית, שהתקיימה משך אלף שנים והתיימרה לשלטון אוניברסלי (כאמרתו של הקיסר פרידריך השלישי, Austriae est imperare orbi universo, “ייעודה של אוסטריה למשול בעולם כולו”).25 בנימה דומה הפיץ היטלר את השקפתו לפיה גרמניה “חייבת להפוך בבוא היום לריבון העולם”.26 גרמניה הנאצית הייתה, לאמיתו של דבר, מדינה אימפריאלית בכל מובן שהוא, שניסתה לשים קץ, אחת ולתמיד, לעיקרון העצמאות הלאומית וההגדרה־העצמית של עמים.27
הדברים האלה היו ברורים לכול במהלך מלחמת העולם השנייה עצמה. בשידורי הרדיו שלהן, ארה”ב ובריטניה הדגישו בעקביות שכברית של אומות עצמאיות, מטרתן הייתה להשיב על כנן עצמאות והגדרה העצמית עבור המדינות הלאומיות באירופה. ובסופו של דבר הייתה זו הלאומיות של הבריטים, האמריקאים והרוסים — אפילו סטלין נטש במהלך המלחמה את הסיסמאות המרקסיסטיות הנבובות בנוגע ל”מהפכה עולמית”, לטובת פנייה פומבית לפטריוטיזם ולהגנה על “אמא רוסיה” — אשר הביסה את הניסיון הגרמני לייסד אימפריה אוניברסלית.
אולם, כל העובדות הללו לא נראו כבעלות משמעות בעיני הליברלים המערביים, אשר לאחר המלחמה נעו במהירות לעבר השקפה לפיה, לאור זוועות הנאצים, עצמאות לאומית אינה יכולה עוד לשמש בסיס לסדר הבינלאומי. בין הקולות הבולטים בקרב האנטי־לאומיים שלאחר המלחמה נמנה הקנצלר של המדינה המערב־גרמנית החדשה, קונרד אדנאואר, אשר השמיע קריאות חוזרות להקמת איחוד אירופי פדרלי, בטענה שרק חיסולה של מדינת הלאום ימנע חזרה על אימי המלחמה. כפי שכתב בספרו עולם בלתי־מחולק עם חירות וצדק לכול:
עידן מדינת הלאום הגיע לסיומו… עלינו באירופה להשתחרר מהנוהג לחשוב במונחים של מדינות לאום… ההסכמים באירופה… נועדו להפוך מלחמה בין אומות אירופיות לבלתי־אפשרית… אם רעיון הקהילה האירופית ישרוד במשך חמישים שנה, לא תהיה שוב מלחמה אירופית לעולם.28
על פי צורת מחשבה זו, התשובה לרוע הבלתי־נתפס של גרמניה הנאצית הייתה לפרק את סדר מדינות הלאום, אשר העניקה לגרמניה את הזכות לקבל החלטות עבור עצמה, ולהעמיד במקומה איחוד כלל־אירופי שיהיה מסוגל לרסן את גרמניה. במילים אחרות: קח מגרמניה את זכותה להגדרה העצמית, והבאת שלום ושגשוג לאירופה.
את הרעיון שלפיו באמצעות חיסול מדינות הלאום ביבשת ניתן “לרסן” את גרמניה, שומעים היום באירופה חזור ושמוע. אך הוא קרוב יותר להיות בדיחה טובה מאשר ניתוח פוליטי רציני.29 העמים דוברי הגרמנית במרכז אירופה מעולם לא התגבשו יחד לכדי מדינת לאום. אין להם ניסיון היסטורי משותף של אחדות ועצמאות לאומית שידמה לזה של בריטניה, צרפת או ארצות השפלה. מעבר לכך, אומות מערב־אירופיות אלו פחדו מהגרמנים לא בגלל הלאומיות שלהם, אלא בגלל האוניברסליות והאימפריאליזם שלהם: כלומר, בגלל שאיפתם להביא שלום לאירופה באמצעות איחודה תחת קיסר גרמני. הייתה זו המסורת המושרשת של אימפריאליזם ואוניברסליזם בגרמניה, אשר אפשרה להוגה הגרמני הבולט של הנאורות, עמנואל קאנט, לקבוע בקלילות בחיבורו השלום הנצחי, שצורת הממשל הרציונלי היחידה תהיה זו שבה מדינות הלאום של אירופה יפורקו לטובת ממשל יחיד, אשר בבוא היום ירחיב סמכותו לכלול את העולם כולו.30 בנסחו את התיאוריה הזו, קאנט בסך הכול הציע גרסה נוספת לאימפריה הרומית הקדושה, שעליה המליצו הוגים גרמנים במשך מאות שנים.
מסיבה זו, הצעותיו החוזרות של אדנאואר לרסן את גרמניה באמצעות חיסול הסדר הווסטפלי של מדינות הלאום, לא היו כרוכות בוויתור הגרמנים על משהו שהיה עבורם משמעותי במיוחד. בדבריו אלה, בסך הכול חזר הקנצלר פעם נוספת אל המורשת הגרמנית הוותיקה בנוגע להסדרים המדיניים הרצויים באירופה. אולם אומות אשר זכו בעצמאותן מידי הקיסרים הגרמנים שלוש או ארבע מאות שנים לפני כן, ובמחיר ניכר, נדרשו עתה להקריב קורבן לא מבוטל בעבור ההבטחה לשלום ושגשוג.
הן בבריטניה והן ארה”ב, נמצאו תומכים רבים לרעיון איחודה המדיני של יבשת אירופה, מתוך שהניחו כי עצמאותם הלאומית שלהם לא תיפגע מכך. אך הם טעו לגמרי. הטיעון הקאנטיאני בזכות עליונותו המוסרית של ממשל אוניברסלי אינו יכול להתקיים במחיצה אחת עם סדר מדיני המבוסס על עקרון העצמאות הלאומית. מרגע שהטיעון האימפריאליסטי עלה מחדש בגרסתו הקאנטיאנית באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוא ערער במהירות את מחויבותן הקודמת של האליטות המשכילות בבריטניה ובארצות הברית לסדר הפרוטסטנטי הישן.
***
הסדר הווסטפלי הושתת על שני עקרונות: מצד אחד, מדינת הלאום עומדת על הזכות לנהל את יחסי החוץ שלה מול שאר המדינות באופן עצמאי, זכות הנגזרת מן העובדה שהיא מייצגת אומה מסוימת ושומרת על האינטרסים שלה. מצד שני, מדינת הלאום מנהלת מדיניות פנים על פי מסורת חוקתית ייחודית, שהיא מותאמת לדת ולניסיון ההיסטורי של אותה אומה.31 שני העקרונות הללו התנגשו עם התיאוריה מדינית הקתולית הימי ביניימית, לפיה ראוי שהעמים יתאחדו תחת שלטון אוניברסלי מאוחד. ואולם, בעקבות דעיכתה של השאיפה לאחד את העולם תחת שלטון קתולי אוניברסלי, הלכה והתגבשה שאיפה מודרנית מקבילה: התיאוריה המדינית הליברלית, שגם היא גורסת, על פי הגרסה הרווחת כיום, שעל העמים להתאחד תחת שלטון אוניברסלי מאוחד. מסתבר שגם הליברליזם עומד בסתירה עם שני העקרונות של הסדר הווסטפלי של מדינות הלאום.32 לכן ארגונים בינלאומיים ליברליים כמו האיחוד האירופי מתנגדים באופן כה נחרץ, הן לצעדים שישראל נוקטת כדי להגן על עצמה, הן למסורת החוקתית הישראלית המתייחסת למדינה כ”מדינה יהודית”.33 הליברליזם, אם אינו מעורבב ברעיונות שמרניים המיובאים מבחוץ, אינו סובל את מדינת הלאום.
העימות בין עקרון העצמאות הלאומית והליברליזם אינו סוגיה חדשה בתולדות המחשבה המדינית, וניתן להדגימה במחלוקת בין שניים מההוגים החשובים בתחום הפילוסופיה המדינית המודרנית, מונטסקיה וז’ן ז’ק רוסו. לפי התפיסה של מונטסקיה (שניתן להגדירה כ”שמרנית”34), לאומות שונות יהיו בהכרח חוקות שונות, מאחר שכל חוקה אמורה לבטא את הצרכים והמאפיינים הייחודיים לאומה מסוימת, ולהתייחס לתנאים הממשיים שבה כל מדינה מוקמת ומתקיימת. התייחסות לתנאים אלה היא למעשה מה שמכוונים אליו כשמדברים על זכותה של אומה ל”הגדרה עצמית”. לעומת זאת, לפי תפיסתו של רוסו (שניתן להגדירה כ”ליברלית”35), יש אך ורק חוקה לגיטימית אחת, אשר נובעת מחשיבה רציונליסטית מופשטת ותקפה באופן אוניברסלי, בכל הזמנים ובכל המקומות. אליבא דרוסו, כל משטר אשר אינו תואם את עקרונות החוקה האוניברסלית הנו, בעיקרו של דבר, בלתי לגיטימי.
הדגם החוקתי הנובע מתורת רוסו ידוע בשיח הפוליטי הישראלי כ”מדינת כל אזרחיה”. חוקה מדגם זה מניחה שמקורה של המדינה ב”אמנה חברתית” אותה מקבלים על עצמם כל היחידים בתוך הטריטוריה שלה, ובה הם מוותרים על כל מחויבות קודמת — לעם או שבט, למסורת דתית או חוקתית פרטיקולרית, ולכל היוצא באלה — על מנת להפוך לאזרחים חופשיים ושווים. הדגם האוניברסלי הזה אומץ על ידי קאנט והפך לאבן יסוד בנאורות הגרמנית ואצל הוגים הממשיכים דרכה עד היום. ובעצם, החוקה האוניברסלית של רוסו וקאנט היא האידיאולוגיה הרשמית של האיחוד האירופי, המבקש להשליט משטר חוקתי אוניברסלי על כל מדינות אירופה, וגם מעבר לאירופה.
מנגד עומדת שורה ארוכה של הוגים שמרניים יותר, ההולכים בדרכו של מונטסקיה, וביניהם ריצ’רד הוקר, ג’ון סלדן, דויד יום, אדם סמית, אדמנד ברק, אלכסנדר המילטון, ואפילו ג’ון סטוארט מיל, אשר למרות הבדלים ניכרים בין השקפותיהם, הסכימו כולם בנקודה אחת: שההתעקשות לכפות דגם חוקתי יחיד על נסיבות ואומות שונות חייב להוביל לדיכוי ושפיכות דמים, משום שניסיון כזה מתנגש בהכרח עם הקשרים ההיסטוריים, הלאומיים והדתיים, אשר במציאות קושרים בני אדם האחד לשני. אין הדבר אומר כי הוגים אלה דוחים שיטת משטר דמוקרטי. אך הם טוענים שמשטר כזה יכול לקום ולהחזיק מעמד לאורך זמן רק במקום שמסורת מדינית מתאימה התפתחה לאורך דורות.
בוויכוח סביב נושא החוקה האוניברסלית, נמצאו הרצל והציונות מן הרגע הראשון בצדם של מונטסקיה והתומכים בגישתו. בספרו המדינה היהודית, כמו גם בכתבים אחרים, דחה הרצל פעם אחר פעם את האמנה החברתית של רוסו כבסיס תיאורטי למדינה. במקביל, הוא גם דחה את טענות ממשלת צרפת של ימיו, ולפיהן היהודים אינם נחשבים עוד בגדר עם, משום שבעצם נוכחותם ברפובליקה הצרפתית, הם הסכימו כביכול לאמנה החברתית שעליה היא מבוססת, ולכן ביטלו כל מחויבות וזהות אחרת. במקום זאת, הרצל טען שחלקים ניכרים מיהודי העולם ממשיכים לדבוק בזהותם המסורתית כעם, ומכאן שיש להם הזכות לפעול יחד במטרה לייסד מדינת לאום משלהם, שבה יוכלו להגן על עצמם מפני רדיפות ולחיות בהתאם לחוקים המתאימים למסורת שלהם.
בקרב היהודים, הוויכוח בדבר החוקה האוניברסלית, אשר עוד המשיך להתחולל במשך עשורים, הוכרע לטובת גישת מונטסקיה והרצל בעקבות השואה, כאשר מדיניותן של ארה”ב ובריטניה אפשרה את השמדתם של רוב יהודי אירופה (ובמקרה של האיסור הבריטי על העלייה לארץ, תרמה לכך באופן פעיל).36 באותה שעה, ניכר היה לכול כי חייהם של מאות אלפי נספים, ואולי מיליונים, היו ניצלים לו הייתה קיימה באותה עת מדינה יהודית, אשר מחויבותה הפרטיקולרית לבני עמה הייתה מביאה אותה לנהוג אחרת מכפי שנהגו מדינות אחרות. עד שנשא נשיא ארה”ב הארי טרומן את נאומו המפורסם בערב יום כיפור 1946, שבו הצביע על תמיכתה האפשרית של אמריקה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כבר הייתה היהדות רובה ככולה מאוחדת במסקנה שהגדרה עצמית בצורה של מדינת לאום יהודית הנה יעד חיוני ומוצדק.
למסקנה זו היה ביטוי חד־משמעי בדיונים סביב הקמת המדינה. אם אנו קוראים את הפרוטוקולים של “מועצת העם” אשר אימצה את הצהרת העצמאות של מדינת ישראל, ואת התקנות החוקתיות הראשונות שלה בה’ באייר תש”ח, אנו מוצאים שנציגי כל המפלגות במועצה תמכו בהקמת מדינה יהודית. יחד עם זאת, בולטת לעין העובדה שלא נמצא ולו דובר אחד, ולו משפט אחד, המתייחס לאפשרות שיעודה של המדינה החדשה כ”מדינה יהודית”, יש בה ניגוד כלשהו עם צורת משטר דמוקרטית. נציגה של המפלגה הקומוניסטית במועצה הציע לאמץ במקום “מדינה יהודית” מונחים כגון “מדינה יהודית עצמאית” או “מדינה יהודית עצמאית וריבונית”, המבטאים באופן מובהק אפילו יותר את אופייה של ישראל כמדינת לאום — הצעות שבן־גוריון ראה כמיותרות. אך לא בן־גוריון ולא אף דובר אחר, ראה לנכון להציע שינוי או תוספת למונח ההרצליאני המקובל “מדינה יהודית” כדי לעשותו באופן כזה או אחר ליותר “דמוקרטי”.
מייסדי המדינה קיבלו את שיטתו של מונטסקיה, שהיא הייתה, באותה תקופה, הדעה המקובלת גם בעולם המערבי: הם אימצו את הגישה שלפיה מדינה מתוקנת היא מדינה שחוקתה מותאמת לצרכים ולמסורת של העם. בעיני אותם מייסדים, “דמוקרטיה” — לא פחות מ”חופש לאומי” ו”הגדרה עצמית” — פירושה שהעם היהודי יוכל לקבוע את חוקיו ואורח חייו על פי ערכיו הלאומיים הייחודיים. ואכן, תפישה זו, שלא רואה כל מתח או סתירה בין אופייה ויעודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין שיטת ממשל דמוקרטית, באה לידי ביטוי בישראל באינספור פריטי חקיקה ובהחלטות בתי המשפט משך ארבעת העשורים הראשונים לקיום המדינה.
***
החוקה האוניברסלית הליברלית נהפכה לאופנתית מאוד במדינות המערב בעשורים האחרונים. יתר על כן, תמיכה בלתי מסויגת בתיאוריה מדינית זו היא מקובלת כיום כ”תקינה פוליטית” בקרב אקדמאים ואנשי ציבור לא מעטים במדינות אלה, המוכנים להתייחס לתפיסה זו כגישה הפוליטית הלגיטימית היחידה הקיימת עלי אדמות.
בארץ, אנחנו מכירים את הסוגייה בעיקר מהשנאה הגואה כלפי ישראל באירופה ובחוגים אינטלקטואליים בארצות הברית, שלא פעם מוקיעים את המדינה היהודית כבלתי לגיטימית. אך האמת היא שאין מדובר בשנאה המופנית כלפי ישראל בלבד. גם האנגלים, מאז שבחרו לפרוש מן האיחוד האירופי ב־2016, זוכים ליחס דומה בשל רצונם לחיות לפי החוקה האנגלית ולקדם מדיניות המשקפת אינטרסים בריטיים. גם ארצות הברית, שבה מתחזקת גישה לאומית בשנים האחרונות, מעוררת, באירופה ובחוגים אמריקאים “נאורים”, שנאה שמזכירה את השנאה המופנית כלפי ישראל. גם מדינות כמו צ’כיה, פולין, הונגריה, ואיטליה אינן עומדות בדרישות האירופיות להתאים את עצמן לחוקה האוניברסלית. והרשימה גדלה והולכת. מכך ניתן להבין כי הליברליזם אינה תפיסת עולם סובלנית במיוחד. וכשעם מחליט ללכת בדרך עצמאית ושמרנית יותר, אוהדי החוקה האוניברסלית הליברלית רואים בכך סוג של בגידה בנאורות, והם מגיבים בהתאם.
בעצם, רעיון מדינת הלאום, החופשית לנהל את עצמה על פי המסורות הייחודיות שלה ולאור האינטרסים של בני עמה, נמצאת כיום תחת מתקפה אידאולוגית קשה בכל מקום. אפילו בארץ, “ציבור נאור” הולך ומתחזק באוניברסיטאות ובמערכת המשפטית אימץ בשנות ה־90 עמדה לפיה רעיון המדינה היהודית הינו “אנטי־דמוקרטי, אם לא גזעני”. על רקע זה, הובאו בפני הציבור שורה של מושגים חלופיים שנועדו לנטרל או לדלל את הרעיון ההרצליאני של ישראל כמדינה יהודית, או אף להחליפו לגמרי בזה של החוקה האוניברסלית בליברלית. בין המונחים שהועלו לשם כך: “מדינת כל אזרחיה”, “מדינת היהודים”, “מדינת היהודים וכל אזרחיה”, וכמובן, המבולבל מכולם, “מדינה יהודית ודמוקרטית” — המעביר מסר ברור כאילו שעקרון ההגדרה העצמית של העם היהודי עומד “במתח” עם קיומו של משטר דמוקרטי בישראל.37 מונח זה נכלל בחוקי היסוד של המדינה כחלק מן ה”מהפכה החוקתית” של שנות ה־90, אשר ביקשה לכפות את החוקה האוניברסלית הליברלית על המדינה ללא דיון ציבורי וללא הבנת הנעשה מחוץ לחוגים מצומצמים ביותר. אבל המהלך לא צלח, ולבסוף חוקק גם “חוק הלאום”, חוק יסוד שבא לחדש את המסורת השמרנית הרואה במדינת ישראל מדינת לאום על פי הדגם הווסטפלי הישן.38
אותו מאבק על עצמאותה של המדינה ואופייה החוקתי מתרחש, עם שינויים קלים, גם במדינות אחרות. ברחבי העולם הדמוקרטי נשאלת אותה שאלה: האם אנו מעוניינים לחזק את המסורת המדינית הייחודית שירשנו מאבותינו — או, לחלופין, לקבל על עצמנו את עולו של “סדר עולמי חדש”, אימפריה עולמית המבוססת על החוקה האוניברסלית של הליברליזם?
אם כן, גורלה של מדינת ישראל קשור, במידה לא מבוטלת, לגורלם של מדינות לאום אחרות, אשר נאבקות אף הן כעת לשמר את עצמאותן ואת אופיין הייחודי. ובאותו אופן, גורלם קשור למתרחש אצלנו. עובדה זו אינה נסתרת מעיניהם של תנועות ומפלגות לאומיות בעולם, וחלק מפעיליהם מתייחסים אל מדינת ישראל כאל מדינת מופת ומודל לחיקוי.
ייתכן שיש בינינו כאלה שהיו מעדיפים לזכות בתמיכתם של מוסדות ואישים ליברליים בין העמים, ולוותר על אהדתם של תנועות לאומיות ודתיות, שהם בעלי בריתינו הטבעיים. אך מלבד תקופה קצרה לאחר השואה, הליברליזם מעולם לא קיבל את היהודים כעם בעל מסורת ייחודית ואינטרסים עצמאיים שיש לכבדם. הרי הרצל התמודד עם אותן שאלות בדיוק, ומול אותם חסידי החוקה האוניברסלית הליברלית בדיוק, כ־120 שנה לפנינו. והמסקנות שלו הן שהביאו אותנו להקים מדינת לאום עצמאית לעמנו, מדינה יהודית.
היום אנחנו עומדים שוב בפני אותה שאלה: האם לזנוח את האידיאלים הפוליטיים של אבותינו או לשוב אליהם. אם אנו מעוניינים לקבל החלטה נבונה, עלינו להכיר את סיפורו של בנימין זאב הרצל, ואת משנתו המדינית אשר צמחה מתוך סיפור זה.
בחוגים מסוימים בישראל עדיין שומעים מדי פעם שהרצל “קרא לחוברת שלו מדינת היהודים, ובוודאי לא מדינה יהודית”. אך אין כל אמת בכך. דיון מפורט בסוגייה זו מופיע בחלק השלישי של ספר זה.