חיי השקר של המבוגרים | אלנה פרנטה

 

 

שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד. המשפט הושמע בלחש, בדירה שקנו הורי, כשרק התחתנו, ברְיוֹנֶה אַלטוֹ, בפסגת רחוב סַן ג’אקוֹמוֹ דֵיי קַאפְּרי. הכל — המרחבים של נפולי, האור הכחול של פברואר מקפיא, המלים הללו — נותר מקובע. ואילו אני החלקתי הלאה, וממשיכה להחליק הלאה גם עכשיו, בתוך השורות הללו, המבקשות להעניק לי סיפור, בעוד למעשה אין בהן כלום, שום דבר משלי, שום דבר שבאמת התחיל, או באמת הגיע להשלמתו: רק פקעת שאף־אחד, אפילו לא מי שברגע זה כותבת, אינו יודע אם היא מכילה את החוט הנכון של סיפור, או היא רק כאב סבוך, בלי גאולה.

 

 

 

 

 

2

 

 

אהבתי את אבי מאוד, הוא היה אדם אדיב תמיד. התנהגותו המעודנת תאמה לחלוטין גוף שהיה רזה כל־כך עד שבגדיו נראו תמיד גדולים במידה אחת, דבר ששיווה לו בעינַי אלגנטיות שאין דומה לה. לפניו היו תווים עדינים, ושום דבר — לא העיניים השקועות־עמוק, בעלות הריסים הארוכים, לא האף המהונדס באופן מושלם, לא השפתיים התפוחות — שום דבר לא פגם בהרמוניה שלהן. אלי היה פונה בכל פעם בטון עליז, לא חשוב מה היה מצב־רוחו או מצב־רוחי, והוא לא הסתגר בחדר־העבודה שלו — תמיד חקר — לפני שסחט ממני לפחות חיוך. בעיקר שימח אותו השיער שלי, אבל קשה לי לומר עכשיו מתי החל להלל אותו, אולי עוד כשהייתי בת שנתיים או שלוש. אין ספק שבילדותי היו לנו שיחות כגון זאת:

 

“איזה שיער יפה, איזו איכות, איזה ברק, תיתני לי אותו במתנה?”

 

“לא, הוא שלי”.

 

“ומה עם קצת נדיבות”.

 

“אם תרצה אשאיל לך אותו”.

 

“מצוין, ואז אף־פעם לא אחזיר לך אותו”.

 

“כבר יש לך שלך”.

 

“את זה שיש לי לקחתי ממך”.

 

“לא נכון, אתה משקר”.

 

“תבדקי: הוא היה יותר מדי יפה, וגנבתי לך אותו”.

 

בדקתי, אבל בצחוק, ידעתי שלעולם לא היה גונב אותו ממני. וצחקתי. צחקתי המון, נהניתי אתו יותר מאשר עם אמי. תמיד רצה ממני משהו, אוזן, אף, סנטר, אמר שהם מושלמים כל־כך, עד שאינו יכול לחיות בלעדיהם. הערצתי את הטון הזה, שהוכיח לי שוב ושוב כמה אינו יכול לוותר עלי.

 

אבי, כמובן, לא היה כזה עם כולם. לפעמים, כשנסחף במשהו, נטה לצרף יחד, כולו נסער, נאומים מתוחכמים ורגשות לא־נשלטים. ואילו בפעמים אחרות חתך חד־וחלק, פנה למשפטים קצרים, מדויקים באופן קיצוני, דחוסים עד כדי כך שאף־אחד לא הצליח להפריך אותם. אלה היו שני אבות שונים מאוד מזה שאהבתי, וגיליתי את קיומם לראשונה בסביבות גיל שבע או שמונה, כששמעתי אותו מתווכח עם חברים ומכרים, שלעתים באו לבית שלנו לישיבות סוערות מאוד בשאלות שלא הבנתי בהן דבר. בדרך־כלל נשארתי עם אמי במטבח, מבלי להקדיש תשומת־לב רבה למריבות כמה מטרים משם. אך לעתים, כשאמי היתה עסוקה וגם היא הסתגרה בחדרה, נשארתי לבדי במסדרון לשחק או לקרוא, בעיקר כדי לקרוא, הייתי אומרת, כי אבי קרא המון, וכך גם אמי, ואני אהבתי להיות כמוהם. לא הקשבתי לוויכוחים, והייתי מפסיקה את המשחק או את הקריאה רק כשהיתה משתררת לפתע דממה והיו עולים אותם קולות זרים של אבי. מרגע זה היה הוא הקובע, ואני ציפיתי לסיום הפגישה כדי לראות אם חזר להיות כמו תמיד, האיש בעל הטונים העדינים והמחבבים.

 

הערב שבו אמר את המשפט הזה היה בדיוק כשנודע לו שאני לא תלמידה טובה בבית־הספר. זה היה חידוש. החל מכיתה א’ הייתי תמיד תלמידה מצטיינת, ורק בחודשיים האחרונים התחלתי להידרדר. אבל להורי היה חשוב מאוד שאצליח בבית־הספר, ובעיקר אמי, מיד למראה הציונים הגרועים הראשונים, נזעקה:

 

“מה קורה?”

 

“אני לא יודעת”.

 

“את צריכה ללמוד”.

 

“אני לומדת”.

 

“נו, אז?”

 

“דברים מסוימים אני זוכרת, ואחרים לא”.

 

“תלמדי עד שתזכרי הכל”.

 

למדתי עד אפיסת־כוחות, אך התוצאות המשיכו להיות מאכזבות. באותו אחר־צהריים בפרט הלכה אמי לדבר עם המורים שלי וחזרה מאוד לא־מרוצה. היא לא גערה בי, הורי אף־פעם לא גערו בי. היא הסתפקה באמירה: הכי פחות מרוצָה המורה למתמטיקה, אבל היא אומרת שאם את רוצה את יכולה. אחר־כך הלכה למטבח להכין את ארוחת־הערב, ובינתיים חזר אבי. מחדרי שמעתי רק שסיכמה באוזניו את התלונות של המורים, והבנתי שכדי להצדיק אותי הכניסה את השינויים של תחילת גיל ההתבגרות. אבל הוא קטע אותה, ובאחד מגוני הקול שלו שאף־פעם לא השתמש בו אתי — תוך שאפילו הרשה לעצמו דיאלקט, שהיה אסור לגמרי בבית שלנו — הוא נתן לפה שלו לפלוט את מה שלבטח לא רצה שייפלט לו:

 

“גיל ההתבגרות לא שייך לזה: היא מקבלת את הפרצוף של ויטוֹריה”.

 

אילו ידע שאני יכולה לשמוע אותו, אני בטוחה שלא היה מדבר בצורה הזאת, הרחוקה כל־כך מן הקלילוּת המשתעשעת שלנו. שניהם האמינו שדלת חדרי סגורה, תמיד סגרתי אותה, והפעם לא הבחינו שאחד מהם השאיר אותה פתוחה. וכך קרה שבגיל שתים־עשרה הבנתי מקולו של אבי, החנוק מן המאמץ לשמור אותו נמוך, שאני הולכת ונהיית כמו אחותו, אשה שלפי מה ששמעתי אותו אומר מאז שהיה לי זיכרון, הכיעור והרשעות משתלבים בה באופן מושלם.

 

כאן יכול מישהו להתנגד לי: אולי את מגזימה. אבא שלך לא אמר ממש: ג’וֹבָנָה מכוערת. זה נכון, לא היה מטבעו להשמיע מלים כה בוטות. אבל בתקופה ההיא הייתי שברירית מאוד. עברה כמעט שנה מאז שקיבלתי את המחזור, השדיים שלי בלטו יותר מדי והתביישתי, חששתי שאני מסריחה, התרחצתי בלי־הרף, הלכתי לישון מנומנמת וקמתי מנומנמת. נחמתי היחידה, באותה תקופה, הוודאות היחידה שלי, היתה העובדה שהוא מעריץ בי את הכל באופן מוחלט. כך שעצם העובדה שהשווה אותי לדודה ויטוריה היתה גרועה מאשר אילו אמר סתם: ג’ובנה היתה פעם יפה, עכשיו נהייתה מכוערת. השם ויטוריה הצטלצל בבית שלי כאילו היה שם של יצור מפלצתי המכתים ומזהם את כל הנוגעים בו אפילו קלות. כמעט לא ידעתי עליה דבר, ראיתי אותה לעתים נדירות, אבל — וזאת הנקודה — זכרתי מההזדמנויות האלה רק את הגועל והפחד. לא את הגועל והפחד שהיא, אישית, היתה יכולה לעורר בי, הם לא השאירו בי שום זיכרון. הבעיתו אותי הגועל והפחד של ההורים שלי. אבא שלי דיבר תמיד על אחותו במעורפל כאילו היא מבצעת טקסים מבישים שמלכלכים אותה, ומלכלכים כל מי שסובבים אותה. ואילו אמי מעולם לא הזכירה אותה, אדרבה, כשהתערבה בהתפרצויות של בעלה ניסתה להשתיק אותו, כאילו חששה שהדודה, היכן שלא תימצא, תצליח לשמוע את שניהם ותמהר להגיע במעלה סַן ג’אקומו דֵיי קאפְּרי, בצעדים זריזים, אפילו שהרחוב ארוך ותלול, ותגרור בעקבותיה בכוונה את כל המחלות שבבתי־החולים שבסביבה שלנו, ותעופף עד לבית שלנו בקומה השישית, תנפץ את הריהוט ותשגר מעיניה הֶבזקים שיכורים שחורים, ותסטור לה, לאמי, אם רק תנסה למחות.

 

כמובן, ניחשתי שמאחורי המתח הזה קיים מן־הסתם סיפור של עוולות ועוולות־נגדיות, אך באותה תקופה ידעתי מעט מאוד על הפרשיות המשפחתיות, ובעיקר לא החשבתי את הדודה האיומה הזאת כדמות מהמשפחה. היא היתה דחליל מהילדות, היתה צללית שדופה ומטורפת, היתה דמות סתורת־שיער, האורבת בפינות הבית כשיורדת החשכה. האם ייתכן איפוא שככה, בלי שום הודעה מוקדמת, עלי לגלות שאני עוטה את הפנים שלה? אני? אני שעד לרגע זה האמנתי שאני יפה, והנחתי, הודות לאבי, שכך אשאר לתמיד? אני שבגלל האישור המתמשך שלו, חשבתי שיש לי שיער נהדר? אני שרציתי להיות אהובה כמו שאהב אותי, להיות כמו שהרגיל אותי להאמין על עצמי? אני שכבר סבלתי מכך שחשתי לפתע ששני ההורים שלי לא מרוצים ממני, ואי־שביעות־הרצון הזאת דיכדכה אותי, העכירה כל דבר?

 

חיכיתי לשמוע את מלותיה של אמי, אך תגובתה לא ניחמה אותי. אף־על־פי ששנאה את כל הקרובים של בעלה, ואף שתיעבה את גיסתה כמו שמתעבים לטאה שרצה במעלה רגל עירומה, היא לא הגיבה בצעקה: אתה משוגע, בין הבת שלי לבין האחות שלך אין שום דבר משותף. במקום זה הסתפקה ב’מה אתה אומר, ממש לא’ נרפה, לקוני. ואני, בחדרי, רצתי לסגור את הדלת כדי לא לשמוע עוד. אחר־כך בכיתי בשקט, והפסקתי רק כשאבא שלי בא להודיע — הפעם בקול נעים — שארוחת־הערב מוכנה.

 

הצטרפתי אליהם במטבח בעיניים יבשות, והיה עלי לשאת, במבט נעוץ בצלחת, סדרה של עצות מועילות לשיפור הישגי בלימודים. אחר־כך חזרתי להעמיד פנים שאני לומדת, בשעה שהם התיישבו מול הטלוויזיה. חשתי כאב שלא פסק ואפילו לא נחלש. למה השמיע אבי את המשפט הזה, למה לא סתרה אותו אמי בתקיפות? האם נבעה אי־שביעות־הרצון שלהם מהציונים הנמוכים שלי, או שנזעקו במנותק מבית־הספר, בגלל משהו שהתחיל מי־יודע־מתי? והוא, בעיקר הוא, האם השמיע את המלים האכזריות בגלל צער רגעִי שגרמתי לו, או שבמבטו החד, מבט של אדם שיודע ורואה כל דבר, זיהה בזמן את תוויו של העתיד ההרוס שלי, את תוויו של החולי שהלך והתקדם וגרם לו מורת־רוח שהוא־עצמו לא ידע כיצד להגיב עליה? הייתי נואשת כל הלילה. בבוקר שכנעתי את עצמי שאם אני רוצה להציל את עצמי, עלי ללכת לראות איך נראות באמת הפנים של דודה ויטוריה.