בעלי לא בבית | מירב הלפרין

היא מתה.
היא בטוח מתה. הטלפון צלצל בשש בבוקר. בשעה כזו זה אף פעם לא יכול להיות משהו טוב. כשזיהיתי את המספר של איציק, הנוכל שמנהל את בית האבות של אמא שלי, כבר לא היה לי ספק: היא מתה.
“אני מעיף אותה מכאן,” התנפל עלי איציק בלי שום הקדמה. “עד סוף החודש כל הדברים שלה ארוזים מחוץ לשער, יחד איתה. ואני לא נותן לה עוד הזדמנות. את יודעת טוב מאוד כמה הזדמנויות כבר היו לה.” הקללות שהטיחה במבשלת הרוסייה, כולל פירוט משלח ידה של אמה, הפעם שברחה מבית האבות ומצאו אותה רוקדת בחלוק בחתונה זרה, עשרות הפעמים שלחצה על כפתור החירום רק כדי לבקש תה, הניסיון להחתים את הקשיש התימהוני שיושב איתה בשולחן על צוואה מפוברקת – הכול טס לי בראש כמו סרט אימה בהילוך מהיר.
“מה זאת אומרת מעיף אותה?” ניסיתי למחות מתוך שינה. “מה זה, קורס טיס? אתה מדבר על זקנה בת שמונים.”
איציק גיחך. “הזקנה הזאת גנבה להדסה צימרמן את בעלה,” אמר בנימת ניצחון, כאילו שלף את הקלף הסודי שמכריע את המשחק. הרגשתי שהתקרה נופלת לי על הראש. רק זה היה חסר לי, שהזקנה המטורפת הזו תגלה מחדש את חיי האהבה. כאילו לא הספיקו לה שלושת הסיבובים הקודמים. ועוד עם בעלה הסנילי של הדסה צימרמן, שחצי מדינה שייכת למשפחה שלה, כולל בנק צמרת, הלקוח הכי גדול שלי.
הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לצלצל לעמנואל ולתת לו לפתור את הבעיה. כעבור שתי שניות נזכרתי שנפרדנו, וגל מוכר של רחמים עצמיים החל לטפס במעלה גופי. עצמתי את העיניים ושיננתי את המנטרה המשולשת שאימצתי לפני שבעה חודשים, אחרי שעמנואל מלמל בעיניים מושפלות שהוא עוזב אותי, ועוד לטובת גרוטאה שמבוגרת ממני בשבע שנים:
אני לא מרחמת על עצמי.
אני לא משמיצה את הזונה הזקנה שלו באוזני הילדים.
אני לא מתקרבת יותר לגברים.
לא סקס, לא מערכת יחסים, לא קשר בלי רגש, לא קשר עם רגש, לא זוגיות ולא חצי זוגיות. כלום. אני תולה את הנעליים ופורשת. נתתי כבר את חלקי. מספיק.